מחשבות על הרמוניה

כשיצאתי השבוע לשדה שליד ביתי, גיליתי שיח קוצני, בעל פרחים ורודים ועלים דוקרניים בצבעי ירוק ולבן, ביניהם היו כתמי יובש חומים צהבהבים, צמחים בעלי עלים ירוקים, רכים, דקים, שהזכירו לי אספרגוס או שמיר, שיבולת ושיבולת שועל, שעמדו מעט כפופות זו כלפי זו, חמציצים נמוכים בעלי פרחים צהובים, וכמה עלים יבשים, חומים בין העשבים. היה ביניהם מעט דמיון, והרבה שונות. התרגשתי מהאופן שבו הם צמחו והתערבבו זה בזה ללא כל סדר, ובכל זאת בהרמוניה נפלאה... רובינו זקוקים להרמוניה ומייחלים אליה. האם אנחנו זוכרים שהרמוניה היא בעצם חיבור, תיאום של צירופים מנוגדים? במיתולוגיה היוונית הרמוניה היא בתם של אפרודיטה אלת האהבה והיופי, ושל ארס אל המלחמה, בעל הגאווה העצמית והשאיפות ללא רסן. היא מסמלת את ההשלמה שבין הפכים כל כך מנוגדים. במהלך הדורות האוזן המוזיקלית שלנו למדה לקבל ולאהוב גם צירופי צלילים שנשמעו בעבר דיסוננטים וצורמים, אבל האם למדנו במהלך הדורות, שכדי ליצור הרמוניה סביבנו, נצטרך ללמד ליצור חיבור בין כל החלקים הקיימים בתוכנו, מבלי לוותר על החלקים שהיינו רוצים להעלים מעצמנו, וגם לנסות ליצור חיבור לא רק עם האחרים הדומים לנו, וחושבים כמונו, אלא גם עם אלה השונים מאיתנו, התופסים את העולם בדרך אחרת?

אפריל 2020